מערכת בקרת הריבית של הפדרל ריזרב (חלק ב') - מבוא לריבית על עודפי עתודות

במאמר הקודם, סקרנו את מערכת מסדרון הריבית של הפדרל ריזרב לפני המשבר הפיננסי של 2008 ("הסבר מפורט על מערכת בקרת הריבית של הפדרל ריזרב (חלק א')"). באותה תקופה, עקב המגבלותעתודותשהבנקים החזיקו בפדרל ריזרב, הפד השתמש בריבית חלון הניכיון כגבול העליון ובפעולות שוק פתוח כדי לשלוט בגבול התחתון.

עם זאת, בעקבות המשבר הפיננסי של 2008, הפדרל ריזרב יישם הרחבה כמותית בקנה מידה גדול, מה שהגדיל משמעותית את נזילות השוק והפך את מערכת מסדרון הריבית לחסרת יעילות. כדי להתמודד עם מצב זה, הפדרל ריזרב הנהיג את "ריבית על הוצאות חוץ".אֵלֶהעתודות ה-IOER (רשות הביטוח הלאומית) בשנת 2008 כגבול התחתון החדש לשיעורי ריבית. מאמר זה ינתח שינוי מדיניות זה בפירוט ואת השפעתו על מערכת בקרת הריבית.

הצגת ריבית על עודפי עתודות (IOER)

ה-IOER מתייחס לריבית שמשלמת הפדרל ריזרב על חלק היתרות הבנקאיות המוחזקות מעבר לרזרבות הנדרשות. לפני 2008, הפדרל ריזרב לא שילם ריבית על פיקדונות בבנקים, מה שהביא לגבול תחתון לא יעיל עבור מסדרון הריבית בארה"ב, והסתמך במקום זאת על פעולות שוק פתוח כדי לשלוט בריביות השוק. עם זאת, עודף הנזילות חסר התקדים שנגרם עקב המשבר הפיננסי פגע קשות ביעילותן של פעולות השוק הפתוח, וגרם לצניחה של ריביות השוק.

כדי להתמודד עם זאת, הפדרל ריזרב הציג את שיעור הריבית העודפת (IOER) באוקטובר 2008, במטרה להגביל את הירידה בריביות השוק על ידי תשלום ריבית לבנקים. כאשר הריביות שהבנקים יכלו להשיג בשוק ירדו מתחת ל-IOER, הם נטו יותר להפקיד את עודפי הכספים שלהם בפדרל ריזרב, ובכך לשמור על שיעורי ריבית השוק מעל לרמת ה-IOER.

המעבר של IOER: מכלי גבול תחתון לכלי גבול עליון

למרות שצעד זה הצליח בתחילה לרסן את מגמת הירידה בריביות, התברר כי מוסדות פיננסיים שאינם בנקאיים, שהחזיקו כמויות גדולות של מזומנים ולא יכלו לנצל ישירות את ה-IOER, המשיכו להוריד את ריביות השוק, ובסופו של דבר פרצו את רצפת ה-IOER.

מעניין לציין, שהפדרל ריזרב גילה שבסביבה של נזילות קיצונית, ה-IOER החל לתפקד כגבול עליון לריביות. כאשר השוק היה מוצף בקרנות, ויתרות הרזרבות של הבנקים בפדרל ריזרב זינקו, ריביות השוק עלו. בנקים היו מושכים רזרבות מהפדרל ריזרב ומלווים אותן בריביות שוק גבוהות יותר, מה שגרם לריביות השוק לרדת מתחת ל-IOER.

תופעה זו הדגימה שבתנאים של נזילות בשפע, תפקידו של ה-IOER ככלי להגדרת גבול תחתון נחלש, אך הוא קיבל, מבלי משים, את תפקידו של גבול עליון לריביות. בדצמבר 2008, הפדרל ריזרב התאים את טווח יעד הריבית הפדרלית ל-0-0.25% וקבע את ה-IOER בגבול העליון של טווח זה, מה שאישר עוד יותר את תפקידו החדש של ה-IOER כגבול עליון בתוך מסדרון הריבית.

ההיגיון של בקרת ריבית בתוך עודף נזילות

כאשר יתרות הרזרבות של הבנקים בפדרל ריזרב זינקו מכ-10 מיליארד דולר לפני 2008 ל-800 מיליארד דולר בתחילת 2009, ואף הגיעו ל-3 טריליון דולר בשנים שלאחר מכן, ההיגיון של שליטה בריבית השתנה באופן מהותי.

תחת רמות רזרבה רגילות, ה-IOER יכול לשמש למעשה כגבול תחתון לריביות. עם זאת, בתרחיש של נזילות שוק מוגזמת, השפעתו של ה-IOER על בלימת ירידות הריבית הייתה מוגבלת.

כאשר ריביות השוק עלו על ה-IOER, הבנקים היו מושכים עתודות מהפדרל ריזרב ומלווים אותן בריביות שוק גבוהות יותר, מה שהגדיל את קרנות השוק וגרם לירידת הריביות. מנגנון זה הפך בהדרגה את ה-IOER לכלי גבול עליון לריביות, בעוד שריבית חלון ההיוון המסורתית איבדה את תפקידה הדומיננטי בשליטה על הריבית.

השפעת IOER על השוק: אנלוגיה עם שוק בשר החזיר

כדי להסביר בצורה חיה את השינוי הזה, יש לקחת בחשבון אנלוגיה ל"שוק החזיר": נניח שמפעל חזיר קובע מחיר עליון לבשר חזיר של 20 יואן ושולט במחירים באמצעות היצע השוק. כאשר היצע השוק מוגזם, מחירי החזיר יורדים, אך המפעל קונה בחזרה בשר חזיר מספקים מסוימים במחיר של 10 יואן. עם זאת, היצע השוק נותר עצום, מה שגורם למחירים להמשיך לרדת, ובסופו של דבר לפרוץ את רף ה-10 יואן.

לאחר מכן, מחירי בשר החזיר מתאוששים, אך ללא קשר לתנודות בשוק, המחירים לעולם לא עולים על 10 יואן. הסיבה לכך היא שכאשר המחירים עולים על 10 יואן, ספקי בשר חזיר מושכים בשר חזיר שאוחסן בעבר מהמפעל ומוכרים אותו במחירים גבוהים יותר, ובכך מייצבים את המחירים. זה דומה לתפקידו של ה-IOER בשווקים הפיננסיים: כאשר ריביות השוק עולות מעל ה-IOER, הבנקים מושכים עתודות מהפדרל ריזרב ומלווים אותן בריביות גבוהות יותר, מה שבסופו של דבר דוחף את הריביות בחזרה לרמת ה-IOER.

מַסְקָנָה

הכנסת "הריבית על עודפי עתודות", שנועדה בתחילה ככלי לשמירה על גבול תחתון בתוך מסדרון הריבית, קיבלה בהדרגה את תפקידה של גבול עליון בעיצומה של נזילות עודפת בשוק. שינוי זה לא רק משקף את ההשפעה העמוקה של המשבר הפיננסי על המדיניות המוניטרית, אלא גם מסמן את התאמתו והתאמתו של הפדרל ריזרב לשליטה בריבית בשגרה החדשה.